אנשים רבים מניחים שלהיות עצמאי זה מאמץ של אדם אחד, אבל במציאות זה הרבה יותר כמו לנהל עסק משפחתי. בעוד שהאדם העצמאי אולי התחיל את העסק שלו בעצמו, לעתים קרובות העצמאים נעזרים במשפחתם ובחברים כדי לעזור להם לנהל אותו. זה מעלה שאלה מעניינת: למה אנחנו, כיועצים, מתייחסים לעצמאים כאילו זה עסק משפחתי?
התשובה טמונה בעובדה שמי שעוזר לעצמאים הם בדרך כלל בני הזוג והילדים. בצורה כזו או אחרת – גם אם לא באופן רשמי – הם עובדים בעסק המשפחתי ומהווים חלק ממנו. זה גם נפוץ שחברים של עצמאים נותנים יד ומסייעים בתמורה רק מתוך אכפתיות וחברות (ואולי לפעמים בתמורה למוצרים או שירותים). אז, בעוד שמבחינה טכנית זה לא "עסק משפחתי" כשלעצמו, רשת התמיכה סביב העצמאי עדיין דומה מאוד לעסק המשפחתי הקלאסי.
סיבה נוספת לכך שאנו מתייחסים לעצמאיים כאל עסק משפחתי היא בגלל האופי האינטימי שלו. לרוב העצמאיים, אין משרד מחוץ לביתם, אין עובדים בעסק מלבד עצמם, אין עמיתים לעבודה מלבד בני משפחתם וחבריהם וגם לא קיימים גבולות פיזיים בין חיי העבודה לחיי הבית והמשפחה, מעבר לאלו שהם מציבים לעצמם. בנוסף, אין מנהלים שמכתיבים אילו משימות יש לבצע מתי, או באיזו מהירות הן צריכות להיעשות. במקום זאת, כל ההחלטות, כמו אלו שמצוינות כאן ואחרות חייבות להתקבל על ידי העצמאי לבדו – מה שעלול להוביל לתחושות של בדידות לאורך זמן.
האמת היא שיש הרבה קווי דמיון בין ניהול עסק משפחתי לבין היותו עצמאי – מהסתמכות על חברים ובני משפחה לסיוע ולתמיכה ועד לתחושת בדידות. זו הסיבה שאנחנו מתייחסים לעצמאיים כ"ניהול עסק משפחתי" – כי למרות שזה אולי לא כרוך בניירת רשמית או חוזים, זה עדיין דורש כמות עצומה של מסירות מהמעורבים (בני המשפחה והחברים) על מנת להצליח.
