שניאור ורותי היו נשואים במשך כמה שנים וכשהגיעה הקורונה הם החליטו להקים יחד עסק משלהם. שניהם עבדו בחברות שונות שעסקו בתחום בו הקימו את העסק, אבל הם רצו לנצל את ההזדמנות ולעשות משהו ביחד כזוג.
בהתחלה הכל היה נראה נהדר. הם היו עוברים יחד על תוכניות בימים ובלילות או מוצאים זמן אחרי ההשכבות לדון ברעיונות לעסק החדש שלהם. אבל אחרי כמה חודשים של עבודה יחד הם התחילו להתחרט. כל מיני דברים שהתרחשו במהלך יום העבודה התחילו להרחיק ביניהם. אף פעם לא היה מספיק זמן לשניהם לבצע את כל המשימות שצריך לעשות וזה התחיל להוביל לוויכוחים על מי צריך לעשות איזו עבודה.
זה הרגע שבו הם הבינו שאם הם באמת רוצים שהמיזם העסקי הזה יצליח, מוטב שהם יציבו כמה ציפיות ברורות מההתחלה – גבולות של התנהגות מקצועית מול אישית, כמו גם איך הם יתקשרו זה עם זו תוך כדי עבודה כשלמעשה הם יחד כל יום כל היום.
אז שניאור ורותי ישבו ערב אחד וכתבו לעצמם “הסכמון” שמאפשר להם לשים לב לעקרונות שלהם כזוג שעובד יחד: לא עוד ויכוחים מול עמיתים/לקוחות/ספקים בעבודה, לא לדון בנושאים שאינם קשורים לעבודה עד אחרי שעות העבודה וגם אם כן, זה רק ואך ורק כשיתוף זוגי ולא משהו שישפיע על החלטות וכו’. זה היה כמו הסכם עבודה אבל מותאם במיוחד לבני זוג שעובדים יחד. הם גם שמו משפטי מוטיבציה אחד לשני בהסכמון שלהם.
התוצאות? סביבת עבודה הרבה יותר שמחה שבה שניהם ידעו בדיוק מה מצופה מהם, מה שגרם לפרויקטים להתנהל בצורה חלקה יותר. התובנה מכאן היא שהגדרת ציפיות ברורות מההתחלה בנוגע להתנהגות, מערכת היחסים העסקית ותקשורת נכונה, יכולה לעשות את ההבדל בין זוג מצליח שעובד יחד לאחרים שממשיכים בכוח או מפרקים (ולפעמים הכל).
שניאור ורותי מצליחים לנהל בהצלחה את העסק המשפחתי שלהם כבר למעלה משנתיים והעסק שלהם הוא משאב לצמיחה משפחתית משלהם.
